top of page
חיפוש

ג'ודו תחרותי- מאפיינים ואתגרים

עודכן: 4 בפבר׳ 2023

לשמחתי הרבה, ממש מתחילת עבודתי כמאמן מנטלי לספורטאים(2011), זכיתי לעבוד עם ג'ודאים תחרותיים ולמדתי להכיר לעומק את הענף המרתק הזה שעד אז לא הכרתי ולא התעניינתי בו.

ברבות השנים, יצא לי לעבוד עם עשרות ג'ודאים בגילאי קאדטים, ג'וניור ובוגרים ולהתמחות בסיוע ובפיתוח יכולת מנטליות משפרת ביצועים ולהבין את המורכבויות וההתמודדויות שיש לענף הזה. כמובן שהדף קצר מלהכיל את כל הנקודות, לכן אגע במספר נקודות מרכזיות שחוזרות על עצמן אצל ספורטאים רבים.


ג'ודו פאסיבי בעקבות חשש להתקיף וליפול

אם הייתי מקבל עשרה שקלים על כל פעם ששמעתי את האמירה "אני מפחד להיכנס.." כבר מזמן הייתי קונה ארגז או שניים של קראנצ' פיסטוק. במוח שלנו מצוי התת מודע שהוא סוג של דיסק חיצוני שזוכר הכול, גם זיכרונות שאנחנו לא מודעים אליהם. אירועים מהעבר שחווינו בקרבות בתחרויות ובאימונים ואפילו אמירה יחידה של מאמן או הורה, יכולים לטעת בנו התנהגויות לא רצויות.

למרות שאנו מודעים לכך שההתנהגויות הללו פוגעות בנו, משום מה אנו חוזרים עליהן שוב ושוב(תת מודע, כבר אמרנו). אחת מצורות ההתנהגות הנפוצות זה ג'ודו הגנתי וסטטי שנובע מחשש לתרגיל נגד והפסד. אז מה עושים, אתם שואלים? קודם כל חשוב להבין את המצב הנוכחי, מניין הוא נובע(רמז: מנגנון הישרדותי) וכיצד הוא משפיע על המחשבות, הרגשות וההתנהגות שלי. לאחר מכן מוצאים את ההתנהגות החליפית הרצויה ומנסחים מחשבות רצויות ותומכות בסיטואציה הרצויה וגם את הרגשות התומכים בהתנהגות. השלב האחרון הוא להטמיע את האפשרות להתנהגות הרצויה בעזרת כלים מנטליים התנהגותיים ומחשבתיים ותהליכים בתת מודע לקיבוע התנהגות רצויה(NLP).


אימון בנבחרת ישראל

בד"כ מי שמגיע להתאמן בנבחרת באופן קבוע, מגיע ממעמד של "כוכב" מהמועדון הפרטי שלו. הספורטאי רגיל לתשומת לב רבה מהמאמן הפרטי, מהערות בונות באימונים וממבטים מעריצים מהחברה הצעירים במועדון. באופן טבעי ומובן, מאמני הנבחרת נותנים את מירב תשומת הלב לספורטאים הבכירים יותר בקבוצת הגיל עליהם הם אמונים. למעשה, נוצר מצב, שבמשך אימונים רבים המאמן כלל לא מסתכל או מתייחס לפעולות של הג'ודוקא. לא מכוון, לא מבקר, לא גוער ולא מעודד. ממקום שהספורטאי הרגיש שהוא המרכז, נוצר מצב שהג'ודוקא מרגיש כמו סתם עוד אחד מיני רבים. מקום כזה עלול לגרום תחושות של ירידת ערך עצמי, חוסר ביטחון ופגיעה במוטיבציה. על הספורטאי ללמוד כיצד לקבל את המצב החדש ולהתמודד אתו בצורה הטובה ביותר עד שהוא בעצמו יהפוך להיות אחד מאלו שמאמני הנבחרת מתמקדים בהם.

באימון המנטלי אני מסייע בשיקוף הסיטואציה וקבלת המצב בהבנה, תוך שמירה על דימוי עצמי ומוטיבציה גבוהה. עלי ללמד את הספורטאי כיצד להפוך את האימונים ליעילים ומקדמים ביותר, גם ללא התייחסות רציפה של מאמן. למעשה, הספורטאי לומד כיצד "לאמן את עצמו", להציב מטרות ודגשים לכל אימון, לתכנן את הקרבות באימון ועל מה יעבוד בכל קרב, לנתח את האימון בסופו, להסיק מסקנות ולקבע תובנות לקראת האימון הבא. התהליך הזה מאוד יפה בעיני, מכיוון שהספורטאי לומד לראשונה לנהל תהליך התקדמות אישי, מייצב את הדימוי העצמי שלו, מפתח בגרות ולוקח אחריות אישית.


התנהלות לא עקבית ולא יציבה

תופעה זו שכיחה מאוד אצל ג'ודאים צעירים בגילאי הג'וניור בד"כ(בגיל קאדטים עדיף לתת דרור לניסוי וטעיה) שטרם ביססו את סגנון הקרב שלהם ואת צורת העבודה האפקטיבית ביותר עבורם. בשל כך, יש לג'ודאים אלו נטייה לחוסר יציבות והתנהלות משתנה בהתאם ליריב(חזק/חלש), לתחרות(בארץ/בחול), לשלב בתחרות(קרב ראשון/חצי גמר), למאמן שיושב על הכיסא ופרמטרים נוספים.

כשאני מציין התנהלות לא עקבית, אני מתכוון לכך שהג'ודאים לפעמים תוקפניים מדי, לפעמים פסיביים מדי, לפעמים הקצב שלהם מהיר מדי ומתעייפים מהר ולעיתים "שומרים כוחות" לקרב הבא שלא יגיע. לפעמים מנסים תרגילים כאלו ולעיתים אחרים ופעמים רבות מתאימים את עצמם ליריב, במקום לגרור את היריב לקצב ולסגנון שנוח ויעיל ביותר עבורם. גם פה הפתרון נעוץ תחילה בהבנת המצב הנוכחי והשלכותיו. הרעיון הוא להבין מה ההתנהלות הכי טובה לספורטאי ולבנות סגנון וצורת התנהלות שתומכת בהבנות. בשלב הבא אנו מנסחים את העקרונות המקצועיים והערכים הרצויים על בסיס החוזקות של הג'ודוקא ומה שעובד הכי טוב עבורו. השלב האחרון הוא שלב ההטמעה. בשלב זה, אנו מציבים מטרות הדרגתיות התומכות בערכים שקבענו, מנהלים מעקב והפקת לקחים מאימונים ומראנדורי בנבחרת ומטמיעים את ההבנות לעומק בעזרת כלים מנטליים התנהגותיים ומחשבתיים.


תגובות לתוצאה ושינוי קצב בקרב

מה עושים אם עולים ליתרון מהיר? מה עושים אם נכנסים לפיגור מוקדם? האם עליי לשנות קצב בדקה האחרונה של הקרב? ובגולדן סקור?

הנטייה הטבעית של ג'ודוקא שנקלע לפיגור היא להעלות קצב מיד, לנסות להשיג ניקוד כמעט בכל מחיר מכיוון שהתחושה היא שהוא בדרך להפסד. אך האם זו ההתנהגות היעילה ביותר כרגע? לא בטוח...

כשאני נקלע לפיגור וואזארי אחרי 20 שניות, האם עליי לשנות את כל תוכנית הקרב שלי ואת הסגנון שלי כדי לתקוף בקצב או במצבים שאני לא מיומן בהם על מנת להשוות כמה שיותר מהר?

לחליפין, הנטייה הטבעית של ג'ודוקא שעולה ליתרון מהיר היא להיות זהיר, להימנע מהתקפות "מסוכנות" ולשמור על היתרון מכיוון שהתחושה היא שהשגתי כבר משהו שאסור לי להפסיד! אך האם זו ההתנהגות הנכונה והיעילה ביותר? לא בטוח...

לנסות לשמור על יתרון במשך 3.5 דקות, גורם לג'ודוקא לשנות את כל התפיסה והגישה של חתירה לניצחון שיכולה להפוך לגישה של להימנע מטעות ומהפסד. גישה שבהרבה מהמקרים דווקא מובילה להפסד.

בעבודה מנטלית אנחנו עושים סדר במקרים הללו. מבינים מה רצוי ומה נכון בכל סיטואציה. לומדים מתי אני עושה שיפטינג ושינוי מהתנהלות הבסיסית שלי, מה הטריגרים לשינוי ומה עליי לשנות מבחינה ריגשית, קוגניטיבית ומקצועית. או במילים פשוטות מה אני רוצה להרגיש/לחשוב ולעשות בכל סיטואציה.

אחרי ההבנות מגיע שלב ההטמעה בו אנו מתרגלים בדמיון מודרך את המצבים השונים ובונים תוכנית לתרגול באימונים.


הכנה לקרב ולתחרות

אדם אוהב ודאות. ודאות מספקת תחושת רוגע וביטחון. תחרות ג'ודו היא ממלכת אי הוודאות.

הג'ודוקא לא יודע מול מי יתמודד, כמה קרבות יעשה, מתי בדיוק יעלה לכל קרב, מה יהיה אורך הקרב ולעיתים גם לא יודע מי מהמאמנים במועדון/נבחרת יעלה איתו לקרב, אם בכלל. בתוך כל החוסר וודאות הזו, ישנה חשיבות עצומה בלעגן רצף התנהגויות שהן הכי יעילות לספורטאי ומכינות אותו בצורה הטובה ביותר לקרבות בתחרות, או בקיצור, רוטינות. הרוטינות משתנות מספורטאי לספורטאי בהתאם לאופיו והעדפותיו ובהתאם למה גורם לו להרגיש הכי מוכן ודרוך לתחרות. הרוטינות קבועות וידועות מראש וכאשר הן נהיות אוטומטיות וחלק טבעי מההתנהלות של הג'ודוקא, הן מספקות מוכנות ותחושת ביטחון.

רוטינה של ערב לפני תחרות, רוטינת בוקר תחרות, רוטינת חימום, רוטינת המתנה לקרב, רוטינת עלייה לקרב, רוטינה של אחרי קרב...בעזרתן אנו בעצם מכניסים את כל הוודאות שניתן ליום התחרויות ומתכוננים בצורה מיטבית לכל קרב וקרב.


התמודדות עם פציעה/ חזרה מפציעה

מה לעשות? בג'ודו נפצעים...לעיתים הפציעות הן קלות וקוטעות אימונים לשבועיים ולעיתים מדובר בפציעות מורכבות יותר הדורשות ניתוח, שיקום והיעדרות של מספר חודשים. העבודה המנטלית חשובה כבר מתחילת הדרך לשיקום. ראשית, יש לעזור לספורטאי להתמודד עם האובדן ולסייע לו לעבור את השלבים הפסיכולוגים שעליו לעבור במהלך השיקום. מידע והבנה מה אני עובר, ומה אני יעבור, נירמול של התחושות ובניית תוכנית ברורה לתקופת ההיעדרות מהמזרון, חשובים ביותר לקבלה והתמודדות עם הפציעה. בנוסף, חשוב לתרגל מיומנויות מנטליות ומקצועיות בעזרת דמיון מודרך ותרגולים נוספים שהספורטאי מסוגל לבצע, כך שנשמרת התחושה כי "ממשיכים לעבוד ולהתקדם", גם במהלך הפציעה. יש לתמוך גם בחזרה ההדרגתית לפעילות ולסייע בהתמודדות עם הפחדים מפציעה חוזרת, התמודדות עם כאבים אמיתיים או מדומיינים וגם להתמודד עם "הפציעה באגו" והשבת האמונה בגוף וביכולות.


ישנן כמובן עוד התמודדויות רבות שיש להתייחס ולטפל בהן כגון חשש מתחרויות בחו"ל, חשש מיריבים ממדינות מסוימות, תהליך של הורדת משקל לפני תחרות, שינוי קטגוריית משקל, התמודדות עם יריב מיתולוגי, גישה נכונה לתחרויות והפסדים ועוד לא התחלנו לדבר על הדאגה והלחץ מההוצאות הרבות שכרוכות בתחרויות ומחנות בחו"ל בתחילת הדרך.


לסיכום, ישנן בהחלט התמודדויות לא מעטות בספורט היפה הזה. אימון מנטלי מסייע רבות להתמודד בצורה בריאה, לחזק את האישיות והנפש, להנות מהדרך בלי תלות בתוצאה סופית ולפתח ערכים וחוסן שחיוניים לכל תחום בחיים. לא פשוטה ולא קלה הדרך, אבל אם מרימים את הראש, הנוף יפהפה!





274 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page